<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף יב.</h2>
מי שהניח אצל גוי בשר או כיוצא בו, אפילו מדברים שיש לחוש לחליפיהן משום איסורין דאורייתא, אם יוצא ונכנס מותר. דתנן בפרק השוכר את הפועל (ע"ז ס"ט, א') המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר. ותנן בפרק ר' ישמעאל (ס"א, א') אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר. ואפילו במה שהוא מסור ביד הגוי נמי והיינו דרבא דאוקי (ג', א') מתני' דהכל שוחטין בכותי, ובישראל יוצא ונכנס ואביי לא אוקמה כוותיה משום דלא דמיא ליה למניח נכרי בחנותו דהתם לא נגע והכא נגע. ורבא, לא שנא הכי ולא שנא הכי, כל שהוא יוצא ונכנס מותר ואין צריך להיות יושב ומשמר. וקיימא לן כרבא. וכן ישראל ששופת קדרתו סמוך לקדרתו של גוי, מותר ואינו חושש שמא כשיחזור ישראל פניו יחליף לו הנכרי חתיכת נבילה בחתיכת כשרה. דגרסינן בפרק קמא דע"ז (י"א, ב') בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עטלוזה של עזה מהו, אמר ליה לא הלכת לצור מימיך, וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות על גבי כירה אחת, ולא חשו להם חכמים ואמרינן מאי לא חשו להם חכמים, אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבילה ולא אמרי דילמא מהדר ישראל אפיה ושדי גוי נבילה בקדרה, ורבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי גוים, ורבא בר עולא אמר, לא חשו להם חכמים משום צנורא. ושמענו מכאן שאפילו נתונות זו בצד זו, אין לחוש לא לחליפין ולא לניצוצות הניתזות.
<h2>דף לא.</h2>
ומפתח וחותם כחותם בתוך חותם דמי, דתניא (ע"ז ל"א, א') אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין, ומפתח וחותם ביד ישראל, ר' אליעזר אומר מותר בשתיה, וחכמים אוסרין כלומר עד שיהא יושב ומשמר. וקיימא לן כר' אליעזר דגרסינן התם (שם) אמר ר' חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר' אליעזר. איכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר רב חסדא אמר רב, הלכה כר' אליעזר, ואיכא דאמרי אמר ר' חסדא אמר לי אבא בר חמא הכי אמר זעירי הלכה כר' אליעזר. והילכך בין במפקיד אצל ישראל החשוד, בין במפקיד אצל הנכרי אפילו דברים שיש לחוש לחליפי איסור דאורייתא בשני חותמות, או במפתח וחותם שרי, משום דלא טרח ומזייף. ושמעתי בשם רבינו יצחק ז"ל דשתי אותיות הוו כשני חותמות.
<h2>דף לא:</h2>
והמשלח על ידי גוי בסימנין, אינו צריך לחזר ולדקדק אחר הסימנין אם נשתנו אם לאו, דסתמא אמרו שאינו טורח ומזייף, אבל אם חזר לדקדק בסימניו ולא הכירן, חושש שמא זייף. וזו היא ששנינו בברייתא בפרק אין מעמידין השולח חבית של יין ביד כותי, וציר ומורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. ופירש רבינו יצחק ז"ל דלאו למימרא דבעינן שיחזר אחר חותמו וסתמו, אלא לומר שאם חזר עליו והכירו מותר ואם לאו אסור דמוכחא מילתא דנזדייף. ומיהו כשר הדבר לשלוח לישראל שהוא משלח לו, בכתב ידו, היאך ענין חותמו וסתמו, וגם יודיע לגוי המוליכו, שהוא מודיע לחבירו היאך חותמו, ושפיר דמי דעל ידי כן מירתת הגוי ואינו מזייף.
המשלח ביד גוי אפילו בשר ובלא חותם, אם אותו מקום מעבר לרבים שהוא חושש שאם יחליף יראו אותו הרבים, איפשר לומר שהוא מותר משום דמירתת. דתניא בפרק אין מעמידין בראשונה היו אומרים יין של עין כושי אסור מפני בורתסן רוקא, ושל ברקתא אסור, מפני כפר פרשה, ושל שגדור אסור מפני כפר שחלים, חזרו לומר חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות. ואקשינן סתומות מותרות, ורמינהי השולח חבית של יין ביד כותי, וציר ומורייס ביד גוי אם מכיר חותמו וסתמו מותר, ואם לאו אסור, ופרקינן אמר ר' ירמיה בין הגתות שאנו, כלומר שהרבים מצויין בדרכים ומתיירא לפתוח וליגע. ושנינו בתוספתא של מסכת דמאי בפרק הלוקח ירק (פ"ד, הי"ז) השולח ביד עמי הארץ וביד הכותי הרי זה [אינו] חושש משום מעשרות ומשום שביעית, השולח ביד הגוי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, אבל חמרי גוים המדודין מן הגורן לעיר, אינו חושש [לא] משום מעשרות [ולא] משום שביעית מפני שבחזקת המשתמר. ומכאן יראה למי ששלח בשר מן המקולין ביד גוי ובלא חותם, וישראלים רבים מצויין שם הרי זה מותר, דגוי רתותי מירתת, והמחמיר תבא עליו ברכה, ועוד יתבאר בשער שלאחר זה דין בשר הנמצא ביד גוי בלא סימן, במקום שרוב המקולין של ישראל.
<h2>דף לט.</h2>
ועתה נבאר המפקיד או המיחד דבר המותר אצל הנכרי או אצל מי שהוא חשוד, אם נחוש לתערובת איסור או לחליפין, ובמה תהיה תקנתו, בחותם אחד או בשני חותמות, ואם מותר לסמוך על מי שהוא חשוד לאכול גבינה של גוים, ולומר לו קח לי גבינה ממי [שהוא] נזהר לאכול גבינות הגוים, או לומר לו קח לי מפלוני שהוא נזהר בגבינת הגוים. שנינו בפרק שלישי של מסכת דמאי (מ"ד) המוליך חטיו לטחון הכותי, ולטחון עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית. לטחון הנכרי, דמאי. המפקיד פירות אצל הכותי ואצל עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית. אצל הנכרי, כפירותיו ר' שמעון אומר דמאי. מכאן משמע שהמפקיד אצל עם הארץ ואצל מי שהוא חשוד לאכול אחד מן האיסורין שהרבים רגילין להקל בהן, כדמאי לעם הארץ, וכגבינה של גוים שאין האוכלין כפוקרין בעיני עצמן, אף הן אינן חשודין לנו להחליף ומפקידין אצלן גבינה, ומה שאנו מפקידין אצלן בחזקתו. ובגיטין פרק הניזקין (ס"א, ב') פרכינן האי מתניתין אאידך מתני', דתנן התם הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף, ופרקינן, התם מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא, כלומר מתכונת היא לתיקונו של בר בי רב המתארח אצלה הא בעלמא לא. וחזרו והקשו מאידך מתני' דתנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל, ופרקינן התם נמי כדקתני טעמא, ר' יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ואיתא נמי בריש פרק קמא דחולין (ו', ב'). ועוד הקשו מדתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ, כלומר טוחנת חטים של בעלה חבר אצל אשת עם הארץ הטוחנת, בזמן שהיא טמאה כלומר בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה, דכל זמן שהיא מחזקת עצמה בטמאה אף היא נזהרת מליגע בהם כדי שלא תטמאם אבל לא בזמן שהיא טהורה, כלומר שמחזקת עצמה בטהורה שמא תיגע בפירות ותטמאם, דעמי הארץ עשאום כזבים. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף לא בזמן שהיא טמאה, שחברתה נותנת לה ואוכלת כלומר חברתה אשת עם הארץ אחר, השתא מיגזל גזלה חלופי מבעיא, ופרקינן התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. שמעינן מיהא, דכל היכא דאיכא חשש הוראה בחליפין, חוששין ואין מפקידין אצלן לכתחלה הא לאו הכי מותר שאינן חשודין להחליף, והני מילי בחשוד לאחד מן העבירות שהרבים רגילין להקל בהן, אבל אם הוא חשוד על הגזל אינו נאמן, וכדאמרינן התם השתא מיגזל גזלה חלופי מיבעיא. וכן אם הוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל, אין מפקידין אצלו בלא חותם, ואם הם דברים שיש לחוש להם לחלופי איסור של תורה, צריך חותם בתוך חותם. אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי ליה, דגרסינן בע"ז פרק אין מעמידין (ל"ט, א') אמר רב חב"ית אסור בחותם אחד, חלב בשר יין תכלת. חמ"פג מותר בחותם אחד, חלתית מורייס פת גבינה. ואקשינן (שם, ב') מאי שנא גבינה דלא טרח ומזייף, חלב נמי לא טרח ומזייף, אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן, כלומר לפי שבכל אותן איכא למיחש לאיסורא דאורייתא. ואקשינן חתיכת דג טמא היינו בשר, ופרקינן תרי גווני בשר ושמואל אמר בי"ת, בשר יין תכלת אסור בחותם אחד, מח"ג מורייס חלתית גבינה מותר בחותם אחד. ואמרינן לשמואל חתיכת דג היינו בשר, ותרי גווני בשר לא אמרינן, פת למאי ניחוש לה אי דחיטי ושערי מידע ידעי, בחמימא וקרירא מידע ידיעי, מאי איכא למימר משום דמיחלף חמימא בחמימא וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף. ומפרשי לה רבוואתא כולהו ז"ל לההיא, בישראל החשוד. וממקומו הוא מוכרע דתניא התם (שם) אין לוקחין ימ"ח מ"חג אלא מן המומחה, דאלמא כל אותן שמועות מחמת חשד ישראל החשוד הן ולא במפקיד אצל גוי דוקא. והילכך אף במפקיד אצל ישראל החשוד, חוששין לחליפי איסור וצריך חותם בתוך חותם בכל שיש לחוש לאיסורי תורה. ואע"פ שסתם יינן אינו אלא מדרבנן, החמירו בו כשל תורה משום דחיבת ניסוך עליהם, וטרחי ומזייפי חותם אחד. ובשל דבריהם בחותם אחד כחמ"פג.
<h2>דף לט:</h2>
שנינו בברייתא בריש פרק קמא דחולין (ו', א') הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר. בד"א בשאמר לה עשי [לי] משלי, אבל אם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה, משום שביעית ומשום מעשר. כלומר בשאמר לה עשי [לי] משלי, אינו חושש לפי שאין עמי הארץ חשודין להחליף, אבל בזמן שאמר לה עשי לי משליכי, חושש ואפילו אמרה לו מעושר הוא, שהם אינן נאמנין להעיד במה שהם חשודין בו. וממנה אתה למד לחשוד על גבינת הגוים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו, אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה, חושש משום גבינה של גוים. ואם נתארח אצלו אסור לאכול מגבינתו, אבל אם הוא אינו חשוד [לאכול ממנה, אע"פ שהוא חשוד] למכור ממנה לרבים, אסור ליקח ממנו ואם נתארח אצלו או ששגר לו לתוך ביתו מותר, דאינו מניח אצלו ולא משגר לו, אלא ממה שהוא אוכל. דתניא בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט, ב') אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וכולן אם מתארח אצל בעל הבית מותר, מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אם שיגר לו בעל הבית לביתו, מותר, מאי טעמא דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכי משדר ליה ממאי דמנח קמיה משדר ליה.
<h2>דף סט.</h2>
מי שהניח אצל גוי בשר או כיוצא בו, אפילו מדברים שיש לחוש לחליפיהן משום איסורין דאורייתא, אם יוצא ונכנס מותר. דתנן בפרק השוכר את הפועל (ע"ז ס"ט, א') המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר. ותנן בפרק ר' ישמעאל (ס"א, א') אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר. ואפילו במה שהוא מסור ביד הגוי נמי והיינו דרבא דאוקי (ג', א') מתני' דהכל שוחטין בכותי, ובישראל יוצא ונכנס ואביי לא אוקמה כוותיה משום דלא דמיא ליה למניח נכרי בחנותו דהתם לא נגע והכא נגע. ורבא, לא שנא הכי ולא שנא הכי, כל שהוא יוצא ונכנס מותר ואין צריך להיות יושב ומשמר. וקיימא לן כרבא. וכן ישראל ששופת קדרתו סמוך לקדרתו של גוי, מותר ואינו חושש שמא כשיחזור ישראל פניו יחליף לו הנכרי חתיכת נבילה בחתיכת כשרה. דגרסינן בפרק קמא דע"ז (י"א, ב') בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עטלוזה של עזה מהו, אמר ליה לא הלכת לצור מימיך, וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות על גבי כירה אחת, ולא חשו להם חכמים ואמרינן מאי לא חשו להם חכמים, אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבילה ולא אמרי דילמא מהדר ישראל אפיה ושדי גוי נבילה בקדרה, ורבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי גוים, ורבא בר עולא אמר, לא חשו להם חכמים משום צנורא. ושמענו מכאן שאפילו נתונות זו בצד זו, אין לחוש לא לחליפין ולא לניצוצות הניתזות.
<h2>דף עג.</h2>
ועתה נבאר איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה, ונתבטל, וחזר ונפל עוד איסור לתוכו אם נאמר ראשון ראשון בטל, או נאמר מצא מין את מינו וניעור. גרסינן בסוף פרק השוכר שבע"ז (ע"ג, א') כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן, המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו, ראשון ראשון בטל, כלומר בין שנפל שם בקטופין בין שנפל שם בקלוח בלא הפסק, מדאמרינן התם (שם) כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן, המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו, ראשון ראשון בטל, ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה, אבל חבית דנפיש עמודיה, לא. ואי במקטף קטופי מאי שנא צלצול קטן, מאי שנא חבית, כל שאין בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל, אלא לא שנא דאפילו בלא מקטף כל שלא נפל שם בבת אחת ממש כדי לאסרו אמרינן ראשון ראשון בטל. ואקשינן עליה דרב דימי מדתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, מאי לאו דנפיל איסורא לגו היתירא, ודחינן לא, דקא נפיל היתירא לגו איסורא, כלומר והוא שנפל ההיתר מעט מעט ואע"פ שלבסוף ריבה יין ההיתר על היין נסך, עד שאילו היה מים ביין היה מבטל טעמו, אסור, משום דיין ההיתר נמי בטל ראשון ראשון. ובשלא נפל שם בבת אחת כל כך מן ההיתר שיהא בו כדי לבטל טעמו של יין נסך, אילו היה כנגדו מים ביין. ואיכא למידק דאם כן לר' יוחנן מה הפרש בין יין נסך לשאר האיסורין, דכל שנפל [איסור] לתוך היתר ראשון ראשון בטל, ומן הדין ואפי' ביין נסך, ואי נפל היתר לתוך איסור נמי ראשון ראשון בטל, והאיסור המועט אוסר ההיתר המרובה דקמא קמא דנפל מן ההיתר, איבטיל ליה, ואם כן מאי קאמר ר' יוחנן (שם, ב') כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן, בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, דבמינן במשהו, וראיתי לרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שחלק בדין זה בין מינן לשאינן מינן, דמין במינו ראשון ראשון בטל, ואע"פ שנפל שם היתר לבסוף אפילו כל היום כולו. אבל מין בשאין מינו, אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסור כדי נתינת טעם בכל ההיתר, מותר, ואע"פ שנאסר ההיתר תחלה, עכשיו חוזר וניעור. והטעם לזה מפני שאין מין בשאינו מינו אוסר אלא מחמת נתינת טעמו, והרי בטל טעמו, אבל במין במינו אינו [אוסר] מחמת טעמו, שהרי אין טעמו ניכר בו כלל, אלא מפני מיעוטו נאסר, וכיון שנאסר, חזר להיות כמוהו וחזר המיעוט להיות רב, ומכל מקום עדיין קושייתנו במקומה עומדת במין במינו. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהיתירא לגו איסורא, לאו משום דראשון ראשון בטל שלא מצינו ביטול בהיתר שאין אדם עשוי לבטלו, וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחלה דבשוגג מותר, אלא חומר הוא ביין נסך, שאף בהיתר מרובה שנפל לאיסור מועט, אוסר, כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה. ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו. והר"ם במז"ל נראה שיש לו טעם נכון בענין דחומר הוא ביין נסך דכל שהוא במקומו ואפילו טיפה אחת בבור ונפלה שם חבית גדולה בבת אחת, הכל אסור. מה שאין כן ביין נסך המועט הנופל לתוך הבור של יין כשר, וכענין ששנינו לגבי מקוה (מקואות פ"ב, מ"ד) רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה, ושלשת לוגין על פני המים. ואי קשיא אגרדמים שקדח במיניקת (ע"ז נ"ח, א') שטיפה אחת שנופלת מפיו אוסרת כל החבית, איכא למימר דכיון שהדבר ידוע שכשפוסק טיפה שנגעה בפיו חוזרת ונופלת לחבית, הרי היא כטיפה אסורה שהיא מעורבת בתוך החבית, ולא כטיפה אסורה של יין נסך הנופלת לחבית, ואי נמי יש לומר דברייתא דאגרדמים ר' יהודה היא דאמר מין במינו לא בטיל וכמו שאני כותב בבית היין בשער החמישי במשנת יין נסך אסור ואוסר בכל שהו, וכן נראה מדברי רת"ם ז"ל.
כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן (ע"ז ע"ג, א') המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה, אבל חבית דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן, יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה, מצא מין את מינו וניעור. איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא, כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן, לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים, רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. מאן דמתני לה אמתניתין, לא בעי תחלה, ומאן דמתני לה אדרבין, בעי תחלה. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל, ואין הלכה כרב דימי, דאתא רב יצחק והחמיר, ואתא רבין והחמיר. נראה מדבריו, דרב דימי ורב יצחק ורבין, פליגי, דמר אמר לאו הכי אמר ר' יוחנן, אלא הכי, ומר אמר לא הכי [אלא הכי]. ורב יצחק אסר מאי דשרי רב דימי, ורבין אסר מאי דשרי רב יצחק, והלכתא כרבין, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והילכך לענין יין נסך, בין שנפל איסור לתוך היתר, בין שנפל היתר לתוך איסור, אפילו טיפה אחת של ין נסך, אוסרת כל הבור כפשטה דמתני', וכפשטה דברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת. אבל אם נפל שם קיתון של מים, קיימא לן כרבין דאמר רואין את מינו כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. ויש מי שאומר דדוקא בשנפל שם קיתון של מים תחלה, וכמאן דמתני לה אדרבין, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה, כבר נעשה הכל יין אסור, ואינו בטל עד שיפלו שם מים רבים כדי לבטל את שניהם. ומסתייעא הדין סברא, מהא דאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ח, א') איפשר לסוחטו אסור, דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות. ויש אומרים דקיימא לן כמאן דמתני לה אמתני', ואפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף, ולא אמרו איפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב בלבד, מפני שאין כאן איסור מעורב לתוך היתר אלא שניהם היתר, וכשנתערבו נאסרו, והרי הכל כגוף אחד של איסור. והראיה ממה ששנינו בפרק ראשון של מסכת תרומות (פ"ה, מ"ו) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון, ואין מים שאובין פוסלין אלא לפי חשבון, וזהו דעתו של רבינו אפרים ז"ל והוא הנכון והברור שבדעות, וכבר כתבתי ראיות הראשונים וראיותיו בארוכה בשער הראשון של בית זה, בענין חתיכת היתר שנאסרה מחמת שקבלה טעם מן האיסור. ולענין מה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל, כתב הרב ר' אברהם ז"ל דוקא יין ביין, אבל יין במים וכן כל איסור הנימוק לתוך ההיתר, כגון חלב ודם וכן כל כיוצא בזה מן האיסורין הבטלין ושאין צריך להרים, הלכתא כוותיה, דכל שלא נפל איסור לתוך היתר בבת אחת כל כך, שיהא בו בנותן טעם, ראשון ראשון בטל ואפילו נפל שם כל היום כולו, דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור, ולא עוד, אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל איסור הנופל בו לאחר מיכן, דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים [את] ערלה, והערלה את הערלה. כיצד סאה [של] ערלה או סאה של כלאי הכרם שנפלה למאתים, ואחר כך נפלה סאה ועוד, ערלה, או סאה ועוד כלאי הכרם, זהו הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים מעלה את הערלה, פירוש שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחלה ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותו סאה, מאתים כנגד אותו ועוד. ותנן נמי לעיל מינה (מ"ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה, כיצד סאה תרומה שנפלה למאה חולין, ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד, ערלה, או שלשת קבין שנפלו למאה סאה חולין, ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה, זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכיון שנתבטלו אין צריך להעלותן משם וכמו שנתבאר למעלה שאין צריך להרים אלא בתרומה ושאר המתנות ומשום גזל השבט, ולפיכך בשאר האיסורין כיון שנתבטלו חזרו להיותן היתר גמור, וכן נמי בתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן, שאינו צריך להרים התרומה משם. אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל, שצריך להרים והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, ותנן בתרומות (פ"ה, מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר, דדוקא כפי חשבון התרומה שבה, אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור. וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו, כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסור כחלב גמור, אם יפול עוד באותה קדרה זית אחר של חלב ונימוחו שניהם, יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשוב את הראשון כאילו נימוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון כדין תרומה, וכן כל כיוצא בזה אלו דברי הרב ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דדין שאר האיסורין כדין יין נסך לענין זה, שאם נפל איסור מועט לתוך היתר, אע"פ שנתבטל בתוכו אם חזר עוד ונפל שם מעט מעט, אם לבסוף יהיה בין כל האיסור שנפל שם מתחלה ועד סוף, כדי ליתן טעם בהיתר, אין אומרין ראשון ראשון בטל דטעמא לא בטיל, אלא חזר האיסור ונתעורר, דהא דרב דימי לאו דינא ואידחיא לה, דלא אמרה ר' יוחנן, וכיון דאידחיא לה, לגמרי אידחיא, בין ביין נסך בין בשאר האיסורין. והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין אבל לדידן ניחא, ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אף לדידן ראשון ראשון בטל, לימא ליה רב דימי ולטעמיך מתני' מי ניחא, והא ראשון ראשון בטל דינא הוא בשאר האיסורין, ומתני' דמסכת ערלה היא, אלא ודאי משמע דלדידן לית לן ראשון ראשון בטל, אף בשאר האיסורין אלא איסור חוזר וניעור ומצטרף לנתינת טעם. ואם תאמר מתניתין דערלה, שאני התם משום ששיעורה במאתים וכן כלאי הכרם ואפילו לכשתפול שם סאה אחרת אכתי אין בה כדי נתינת טעם, ובכל כי הא אמרינן ראשון ראשון בטל, עד שיפול שם כל כך שיתן שם טעם שזהו אחד בששים דכל שנוסף איסור על האיסור ראשון עד שיהיה בין בשל ראשון ובין בשל שני עד כדי נתינת טעם, איסור ראשון חוזר וניעור. ולפי זה מתני' דקתני יין במים בנותן טעם, כפשטה מתוקמא לדידן דלית לן כרב דימי, כלומר באיסורא לגו היתירא ואע"פ שנפל שם מעט מעט. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (פ"ז, ב') אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. ואע"פ שיש בו לבסוף מראה דם, ומראית דם דהתם כנתינת טעם דהכא, ואפילו הכי ראשון ראשון בטל, יש לומר דהתם לענין קדשים הוא דאמרינן הכי אבל לענין איסורין לא. ואמרינן נמי התם (שם) גבי ההיא ולענין כיסוי אינו כן, שאין דחוי אצל מצות, הילכך לענין איסורין נמי אינו כן דלגבי קדשים בלבד הוא, ומשום טעמא דכיון שנדחה אינו חוזר ונראה אבל אין דחוי אצל מצות ואיסורין, אלא כל שיש בו טעם חוזר וניעור זהו דעתו של הרמב"ן ז"ל, ונכון הוא ועיקר.
